שווים ושונים

חלק גדול מהיום של כולנו רווי במחשבות. חלקנו חושבים על העומס שבחיינו, על העבודה, על הלימודים, על דברים שטוב לנו בהם יותר או פחות. חלק גדול מהמחשבות שרצות אצלי בראש כל יום הוא על איך ניגשים לאנשים, איך מדברים איתם על הנושא שהכי כואב לי בעולם כדי שהם יקשיבו ולא רק ישמעו, יבינו ולא רק יקראו. במהלך הכתיבה חשבתי לעצמי איך בעצם אפשר לסכם בכמה משפטים את מה שהלב מסרב להכיל, העיניים מתנגדות לראות והאוזניים פשוט נאטמות מלשמוע? אבל החלטתי. החלטתי שאני הולך לדבר על היחיד, האינדיבידואל, זה שנבלע ברעש מסביב, זה שיש לו את הרעש הכל כך מיוחד שלו, אבל כולם סביבו מסרבים להקשיב לו.

אני הולך לדבר על תינוק אחד. אחד בלבד. תינוק אחד רך שאימא שלו כל כך אהבה אותו, ציפתה כל כך לבואו, התרגשה כל כך כשהגיע, ואז הוא נלקח ממנה לפני שהספיקה לברך אותו על שהגיע לעולם. תינוק אחד שכל כך רצה לצעוק, לא הבין מה בכלל קורה כאן, ולמה? למה כל זה בכלל קורה? חושש, נחבא אל הכלים, קטן, רועד, עדין כל כך, ועדיין עובר השפלות מכאיבות ומצלקות יום ביומו. כי הוא שונה, כי הוא מיוחד, כי בייחוד שלו אף אחד לא רוצה להבחין ואת קולו המיוחד אין אחד שרוצה לשמוע.

אני הולך לדבר על אימא אחת, מתוך כל כך הרבה. אימא אחת שהביאה לעולם כל כך הרבה תינוקות, ואת כולם בלי יוצא מן הכלל איבדה. אימא אחת שעברה טרגדיה אחר טרגדיה אחר טרגדיה, ללא הפסקה. את הטרגדיה של אותה אימא אף אחד לא יציין ביום זיכרון, לא יתפלל, גם לא ינחם אותה. כי היא שונה. על השכול שלה אף אחד לא יתאבל איתה, כי עבור הסביבה שלה- אין זה אבל כלל. בדיוק להיפך.

אני הולך לדבר על הפרה האחת, על העגל הקטן, הטלה הרך, הגדי, הכבשה, העז, האפרוח והתרנגולת. אני הולך לדבר על עצמי. כי העגל קטן, הטלה, הגדי, האפרוח הם אני. אותו אחד שתמיד היה שונה ותמיד יהיה. תמיד היה מושפל, תמיד רצה לבטא את עצמו בצורה הכה ייחודית שלו ולהשמיע את קולו במנגינה שונה משל הסביבה שלו. ותמיד התעלמו ממנו, אף פעם לא חשבו עליו, אף פעם לא ספרו אותו. כי הוא בסך הכל עוד אחד, עוד אחד שמנודה מהחברה, שקיים רק בתחתית של התחתית, שאם ישפילו אותו כנראה שלא יכאב לו בלב, שהנשמה שלו לא תחטוף צלקת לכל החיים וכתם שחור על פניה.

בתקופות הקשות האלו חשבתי שזה מגיע לי, כי זה מה שקורה למי ששונה. היום אני מבין ויודע את מה שלא ידעתי פעם, היום אני יודע שכולנו שונים. בין אם במראה, בין אם באופי, באינטליגנציה, ביכולת להרגיש יותר או פחות, ביכולת לאהוב. אבל שוני הוא לא סיבה להכאיב לאף אחד, לא אם אתה פרה או עגל, גם לא טלה או גדי, לא אם אתה אדם או אפרוח, ולא אם אתה כלב או חתול. כולנו שונים, אבל כולנו כואבים כשמכאיבים לנו.

היום אני גם אומר תודה. תודה לכל אלה שהשפילו, שצעקו, שהחטיפו, שגרמו לדמעות לזלוג מעיניי, פשוט תודה. כי בלעדיכם לא הייתי עובר את הטראומה הכי גדולה של חיי, אותה טראומה שגרמה לי להבין את מה שעובר על בעלי החיים בתעשיות. טראומה שהפילה אותי מהרגליים, זעזעה אותי לחלוטין וגרמה לי פשוט להיות טבעוני. כי הבנתי שלעולם, אבל לעולם לא ארצה שמישהו אחר יעבור את הדברים שעברתי, ולכן החלטתי להמשיך לחיות את חיי בלי לפגוע, בלי להכאיב, בלי להשאיר צלקות. בלי לגרום סבל לאף אחד.

בעיניי החלק הכי חשוב כאן הוא הידיעה שהבנת, שפקחת עיניים, שאתה מביט על עצמך במראה ורואה איך כל החלקים השבורים פשוט מתחברים לחלק אחד שלם. שלם אבל עדיין סדוק, כי אמנם אתה כבר נמצא שם, במקום בו אתה מבין, יודע, חומל ואוהב, אבל יחד עם זאת רוב העולם עדיין לא, ועל כתפיך לגרום לכל אחד ואחד בפני עצמו להגיע למקום הטהור הזה שבו הוא יבין שכולנו שונים, אבל לגמרי שווים.