הבנאליות של הרוע (תגובה ללוסי איוב)

אני יושבת בגן הילדים, על כיסא בגודל של הזרת שלי, ומגישה לכמה גורי אדם ספגטי בולונז לארוחת הצהריים. הכל נראה כל כך שקט, רגוע ונעים- הם צוחקים בפה מלא מבדיחה לא מצחיקה,
מבקשים מנה שניה, קמים לרגע לשירותים.

הכל כל כך… רגיל. אני מזייפת חיוך, מוזגת להם מים, ומנסה לא לחשוף את השבר.

כי את יודעת, אנחנו האנשים השבורים.
מרגע שפקחנו את עינינו לא נוכל להתעלם מהסבל, לא נוכל לעצום אותן שנית-
אנחנו אלה שחווים את העולם מבין כל הסדקים.
אנחנו אלה שלמדנו על בשרנו את ההבדל הדק שבין לדעת ובין… לדעת.
אנחנו אלה שרק רוצים להושיט את היד ולגעת, להציע נחמה,
אנחנו אלה שלמדנו שגם הצעה כל כך… תמימה,
כמו תוספת שניצל, מכילה בתוכה סבל אינסופי.

לפעמים אני מתפללת שאצליח לאטום את הלב.
לא לראות את הכאב בכל פעולה, בבנאליות של הרוע.
אנחנו מסתובבים בעולם ונושאים איתנו פצע שלא זוכה למרגוע,
ואני מקווה שנצליח לתת לו מקום.
אנחנו האנשים השבורים.
אנחנו אלה שכל משאית על הכביש בלילה מעוררת בנו חרדה,
(כבר שבועות אני חולמת את תא העקידה),
אנחנו אלה שהולכים בעולם ומזייפים חיוך רחב ומדברים על סויה או שקדים
אנחנו אלה שהולכים ברחוב, ומתבדחים- מנסים להדחיק את התופת.
לא תמיד זה עובד.

לפעמים הסבל גדול כל כך, והם…
הם באים עלינו, לכלותנו, הם עולים מן הים
גורי עגלים וגורי אדם
הם מתבוננים עלינו, בעיניים כלות-
ואנחנו כל כך רוצים להושיט את היד, ללטף, להבטיח-
יבוא יום, ילדה, ואת תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט השריפות
יום יבוא ויהיה לך שם, וחלומות, ומקום בעולם
הוא הולך ומתקרב, הוא מגיע ונושק לך-
את תלכי לבדך בשדה המוזהב.

אנחנו האנשים השבורים,
אנחנו אלה שמנסים להסתיר את התפרים,
מחפים על קיומה של הצלקת. אנחנו אלה שמתפללים שנצליח לאטום את הלב,
להדחיק, ולו לקצת, את כל המוות והכאב-
אבל את יודעת,

האור חודר הכי טוב מבין השברים- ופתאום מתגלה בפנייך האהבה

כי אחרי כל המחסומים, הסחות הדעת, ההדחקה

את יודעת

שאין הבדל בין עגל ובין כלבלב, את יודעת

פתאום את מגלה – אהבה שלא ידעת שאפשרית

וכמה שאפשר להרגיש חמלה

והרבה יותר קל להושיט יד מלהפנות את הגב

את יודעת?

כשהעיניים נפקחות את רואה את הכל

ואת רואה את הכל-

את רואה מלחמות, סבל וטרור

את רואה אלימות שאי אפשר לשבור